החלטה בתיק תל"פ 2137-09

החלטה זו מהווה הכרעה בבקשות לביטול צווי הריסה שיפוטיים, שניתנו במעמד צד אחד בשנת 06', לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: " חוק התכנון והבנייה"). המדובר הוא ב- 51 צווים, שניתנו בחודשים יוני ואוקטובר 06', בעקבות בקשות שהגישה המשיבה בחודשים אלו.

רקע

צווי ההריסה נשוא ההחלטה ניתנו במעמד צד אחד, לאחר שנרשם בתצהירים אשר צורפו לבקשות למתן צווי הריסה, בין היתר, כי אנשים שנכחו במקום בעת שהגיעו נציגי המשיבה, סירבו לשתף פעולה וכי הודבקו התראות על המבנים השונים, בהם הוזמנו הבונים, המשתמשים, או המחזיקים, לבוא וליתן גרסתם לעניין המבנים.

לאחר מתן הצווים, הגישו המבקשים בקשות לביטול צווי ההריסה. בבקשותיהם טענו המבקשים, כי המדובר הוא בכפר ערבי-בדואי, שהוקם לפני קום המדינה, אשר תושביהם הגישו תזכירי תביעה, בטענה כי קיימות להם זכויות בקרקע. עוד נרשם בבקשות, כי למבקשים באמצעות הוועד שלהם, הוצעו פתרונות שונים לפינויים מן המקום, אך אלה נמצאו כבלתי ישימים. הוועד של המבקשים הציע לשקול הקמת ישוב חקלאי לתושבי הכפר, אך על כך לא קיבלו כל תשובה.

טענות נוספות בפי המבקשים בבקשותיהם והן לעניין חוקיותם של הצווים, שניתנו במעמד צד אחד והם מנמקים, לשיטתם, את בקשתם לביטול הצווים, בהתאם להוראות הדין והפסיקה. טענותיהם של המבקשים יפורטו בהמשך הדברים.

המשיבה מתנגדת לביטול הצווים וטוענת כי המקרקעין הם בבעלות המדינה, מכח חוק רכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים) תש"מ 1980 (להלן: " חוק רכישת מקרקעין בנגב") ולכן, תביעות הבעלות אינן עוד רלוונטיות. כן טוענת המשיבה, בתגובתה לבקשות לביטול צווי ההריסה, כי למבקשים אין "זכות עמידה", שכן אין הם בגדר "מי שנפגע מן הבקשות" (טענה זו נזנחה בסיכומים ולכן לא אתייחס אליה בהחלטתי). נטען, כי התקיימו התנאים שבסעיף 212 לחוק, הן לעניין העדר אפשרות לדעת את זהות בוני הבתים והן לעניין קיומו של אינטרס ציבורי למתן צווי ההריסה שניתנו. גם טענות המשיבה תפורטנה בהמשך ההחלטה.

במסגרת הדיון בבקשות לביטול צווי ההריסה, נחקרו מצהירים רבים מטעם הצדדים ובעניין זה יש לציין, כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, אשר הפחיתה במידה משמעותית את מספר המצהירים אשר אמורים היו להחקר בחקירה נגדית על תצהיריהם. בשלב מסוים, עת עברתי לכהן בבית משפט זה, הועבר התיק מבאר-שבע להמשך דיון בפניי.

בתום הדיונים, הגישו הצדדים סיכומים בכתב וטענותיהם תפורטנה כאן.

טענות המבקשים

טענות המבקשים בסיכומיהם הינן כדלקמן:

1.         הכפר אלסרה (כך מכנים המבקשים את מקום מגוריהם) בו מתגוררים המבקשים, קיים מזה כ- 80 שנה ומתגוררים בו כ- 350 תושבים. תושבי הכפר הגישו תזכירי תביעה לבעלות על הקרקע.

2.         הבקשות למתן צווי הריסה הוגשו באופן מפתיע, מבלי שהיה כל שינוי במצב התכנוני או המשפטי.

3.         לא התקיימו התנאים הקבועים שבסעיף 212 למתן צווי הריסה שיפוטיים במעמד צד אחד, וזאת כמפורט בהמשך.

4.         המשיבה לא הוכיחה כי נעברה עבירה על-פי חוק התכנון והבנייה.

5.         לא התקיים התנאי שבסעיף 212(1), לפיו אין יכולת למצוא את בעלי הבתים, או מי שמתגורר בהם.

6.         לא התקיים אינטרס ציבורי להפעלת הסמכות, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה.

7.         נסיבותיהם האישיות של המבקשים גוברות על כל אינטרס ציבורי, אשר לקיומו טוענת המשיבה.

8.         לא היה מקום לתת את הצווים במעמד צד אחד.

9.         הותרת הצווים על כנם מהווה פגיעה בזכויות חוקתיות והן: הזכות לקניין, הזכות לכבוד, הזכות להליך הוגן. הצווים מנוגדים לכללי הפרשנות החוקתית.